למה דווקא כשאנחנו מרגישים בטוחים החרדה מתפרצת?

אנשים רבים שמגיעים אליי מתארים את אותה חוויה משותפת: "הכול דווקא היה רגוע, הייתי בבית, מוקף באנשים שאני אוהב, לא היה שום דבר מיוחד, ופתאום, בלי אזהרה, בום. התקף חרדה.

נשמע מבלבל? בהתחלה זה באמת מבלבל. אם החרדה נועדה להתריע על סכנה, למה היא תוקפת דווקא ברגעים הכי רגועים?

האמת היא, שהחרדה לא מופיעה למרות שאתם בטוחים. היא מופיעה בגלל שאתם סוף סוף בטוחים.

החרדה היא לא טעות. היא תגובה חכמה.

במהלך חיי היום יום, רוב האנשים לומדים להחזיק את עצמם במתח תמידי, להיות בשליטה, להחזיק חזק את הפחדים, להתמודד, לדחוף קדימה.

הגוף לומד: "זה לא הזמן להרגיש. עכשיו צריך לשרוד." וכך נוצרת מערכת לחוצה שמדחיקה רגשות, כאבים, פחדים ומתחים, כדי להמשיך לתפקד.

אבל כשהלחץ החיצוני יורד, כשסוף סוף יש שקט, רוגע, תחושת ביטחון, הגוף מרשה לעצמו להרגיש.

ומה שמבצבץ החוצה הוא לא סכנה חדשה, אלא מטען ישן. החרדה היא הדרך של הגוף להתחיל לשחרר את מה שנאגר בפנים במשך הרבה זמן.

אז למה זה מרגיש כל כך מפחיד?

כי כשאנחנו לא מבינים מה קורה, המוח שלנו מפרש את התחושות הגופניות, דופק מהיר, קוצר נשימה, סחרחורת, כאיום אמיתי. ואז, במקום לתת לגוף לשחרר ולהרגיע, אנחנו נכנסים שוב ללחץ: "מה קורה לי? למה זה קורה דווקא עכשיו?" וכך אנחנו מחדשים את המעגל, שוב פעם חרדה, שוב פעם פחד.

התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא להילחם בתחושות או להדחיק אותן, אבל זה רק מגביר את המתח. מה שהגוף באמת צריך, זה שתאפשרו לו לעבור דרכן, ולא להילחם בהן.

החרדה לא רוצה להרוס לכם את החיים. היא רוצה לשחרר את מה שכבר כואב.

ברגע שאנחנו מבינים שהחרדה היא לא אויב, ברגע שאנחנו מפסיקים להילחם ומתחילים להקשיב, הגוף יכול סוף סוף לפרוק את מה שמכביד עליו.

ולאט לאט, החרדה נחלשת. המחשבות נרגעות. והחיים חוזרים לזרום ממקום הרבה יותר יציב.

סיכום, מה כדאי לזכור?

חרדה שמופיעה דווקא ברגעים רגועים היא תגובה טבעית של הגוף שמתחיל לפרוק עומס ישן.

זו לא טעות ולא סימן שמשהו "מקולקל" בכם.

הדרך החוצה היא לא להילחם, אלא לשחרר נכון את מה שהצטבר בפנים.

אתם לא לבד במסע הזה.

ויש דרך אמיתית להשתחרר, מהשורש.