למה חוסר ודאות תמיד מחזק את החרדה ואיך יוצאים מהמעגל הזה?

אחת התחושות הקשות ביותר לאדם עם חרדה היא חוסר ודאות. המוח שלנו אוהב לדעת. הוא זקוק לוודאות כדי להרגיש בטוח. אבל החיים עצמם מלאים באי ודאות, וזה מה שיוצר את הקונפליקט. אנחנו מחפשים שליטה, תשובות, בהירות, וכל עוד אין אותן

המתח גובר.

וכשהמוח לא יודע מה קורה, הוא מתחיל לדמיין את הגרוע מכול. התחושות הפיזיות מתגברות. הדופק עולה. הנשימה משתנה. ולאט לאט, בלי לשים לב, אנחנו כבר לא מגיבים למציאות, אנחנו מגיבים למה שהמוח מספר לעצמו שעלול לקרות.

ואז מתחיל תהליך מבלבל של חיפוש תמידי אחרי ודאות. האם זו מחלה? מה המשמעות של התחושה בגוף ?אולי זה מסוכן? אולי כדאי לבדוק שוב? אולי פספסנו משהו? והתוצאה: אין שקט. אין מנוחה. הכול נמצא בסימן שאלה.

אבל יש כאן משהו עוד יותר עמוק שלא תמיד מדברים עליו. למרות שזה נשמע מפתיע ,חוסר ודאות לפעמים הופך להתמכרות. המערכת מתרגלת לתחושת העוררות. היא זקוקה לגירוי המתמשך.

כך למשל, התחושה הפיזית הקטנה בגוף פתאום מקבלת משמעות מוגזמת. הולכים לרופא. ממתינים. אחר כך עושים בדיקה. ואז ממתינים לתשובה. אחר כך ממתינים לפיענוח. ואז מגיע רגע האישור, הכול תקין.

אבל אז, בלי לשים לב, נוצר ריק. חלל שקט שמרגיש מוזר. וכאילו בלי סיבה, המוח מחפש שוב מקור לדאגה. צורך בריגוש. צורך לעקוב אחרי תחושה חדשה. וכך מתחיל שוב אותו מעגל.

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רק "בודקים ליתר ביטחון", אבל בפועל, נוצרת מערכת שלמה שמייצרת גירוי מתמשך, מעין תלות בתחושת החיפוש, בציפייה, בתחושת הדחיפות הקלה. וכך נוצרת התמכרות לאי שקט, למרות שאנחנו משתוקקים לשקט.

וזה הפרדוקס. מה שבעצם רצינו להשיג: ביטחון, שקט, תחושת יציבות, מתרחקים יותר ויותר ככל שאנחנו תלויים בגורמים חיצוניים. ורק כשנבנית יציבות פנימית, שלא תלויה בתוצאה חיצונית, מתאפשר שחרור אמיתי.

הדרך החוצה מהמעגל הזה אינה במרדף אחרי עוד תשובה. היא מתחילה במקום אחר לגמרי, בתוך המערכת הפנימית שלנו. המקום שבו נוצר הקוד, שם גם אפשר להתחיל לשנות אותו.

כשהמוח לומד מחדש מה בטוח, ממה לא צריך לחשוש, וכשהגוף לומד להגיב אחרת, משתחררת אחיזה ישנה. וזהו הרגע שבו חרדה מתחילה לאבד את כוחה. וכשהשינוי מגיע מבפנים, הוא מחזיק לאורך זמן.