מחרדה לא משתגעים, זה לא קרה וזה לא יקרה. גם לא מאבדים קשר עם המציאות כתוצאה מחרדות או מהתקפי חרדה. רוב האנשים שמתמודדים עם חרדה שואלים את עצמם בשלב מסוים איך אפשר לומר את זה בכזה ביטחון ובכזאת ודאות. איך אפשר להיות כל כך בטוחים שזה לא יקרה דווקא לי. התשובה פשוטה יותר ממה שנדמה. אתם משוחחים רק עם עצמכם. לא עם המציאות החיצונית ולא עם איום אמיתי. עם מחלה נפשית נסתרת ולא עם תקלה בלתי הפיכה.רק עם המחשבות שלכם שמנסות לפרש תחושות חזקות בגוף. במהלך השנים ליוויתי מאות אנשים בתהליכים ע

אתם לא משתגעים. זאת רק חרדה והיא הרבה פחות חזקה ממה שהיא גורמת לכם לחשוב. יש רגע מסוים בתוך חרדה שאנשים כמעט לא מדברים עליו. הרגע שבו הגוף מתחיל לרעוד והדופק קופץ ויש מחנק בגרון. המוח מרגיש כאילו הוא בוער מבפנים ומנסה להבין מה מתרחש. זה הרגע שבו גם אם קראתם עשרה מאמרים וגם אם אמרו לכם שזו רק חרדה ושאין סכנה אמיתית, משהו עמוק בפנים לוח שאולי אני משתגע ואולי משהו בי באמת מתפרק. זה רגע שמוציא את האוויר מהריאות ומרגיש כמו התפרקות איטית כמו חוסר שליטה מוחלט וכאילו המציאות מתרחקת מ

יש רגעים שהגוף מגיב בעוצמה כזו עד שנדמה שמשהו עמוק בתוכנו נשבר. רגעים שבהם הדופק עולה בלי אזהרה, הראש נטען במחשבות שמרגישות כמו צרחה פנימית, והעולם נראה מעט מרוחק כאילו מישהו כיבה את הקשר הרגיל בין הגוף לבין התודעה. אלה הרגעים שבהם רוב האנשים שואלים את עצמם את השאלה שמפחידה יותר מהחרדה עצמה. אולי אני משתגע. זו מחשבה שמגיחה מהר, כמעט אינסטינקטיבית. הגוף מרגיש זר, הנשימה מתקצרת, הסחרחורת מתגברת, וכל תחושה קטנה מקבלת משמעות גדולה מדי. דקירה בבטן הופכת לאזהרה. רעד קטן ביד מתפרש כ

יש משהו בחרדה שקשה להסביר במילים. היא לא נכנסת לחיים ברעש גדול. היא לא דופקת בדלת. היא פשוט נוחתת. לפעמים אחרי תקופה מאתגרת, לפעמים אחרי לילה בלי שינה, ולפעמים בלי שום סיבה ברורה. וברגע שהיא שם, משהו עדין ולא ברור הופך להרגל קבוע. פתאום הגוף דרוך, הראש מוצף מחשבות, והיום מסתדר סביב מה שהיא קובעת. וזה אחד הדברים המבלבלים ביותר. כי אף אחד מאיתנו לא בוחר בחרדה. אף אחד לא מתכנן לחיות בתחושת מתח יומיומית. אף אחד לא רוצה לארגן את היום לפי היכולת לנשום, לישון, לצאת מהבית או להחזיק א

יש רגעים שבהם כולנו רק רוצים להיות רגועים. לנסוע ברכב בלי לחשוב יותר מדי. לצאת מהבית ולהרגיש חופשיים. להתמקד ביום יום בלי שמערכת שלמה בגוף תתחיל לפעול לפנינו. ואז זה מגיע. דופק שמתגבר. נשימה שמתקצרת. חזה שמתכווץ. תחושה שהגוף נכנס למצב דרוך למרות שהמציאות סביב יציבה ושקטה. הרבה אנשים שואלים את עצמם איך זה ייתכן. איך זה שמספיקה נסיעה ברכב, יציאה מהבית או אפילו שיחה על עניין רפואי כדי שהגוף יפעל בצורה חזקה כל כך. התשובה עמוקה בהרבה ממה שנראה על פני השטח. בתוך המוח שלנו נבנית לאו

אנשים רבים שואלים את עצמם למה זה קורה דווקא ברכב, או דווקא כשעוזבים את הבית, או דווקא כששומעים משהו שקשור לבריאות.הם יודעים שאין סכנה אמיתית, הם מבינים שזה רק חרדה, ובכל זאת הגוף מגיב כאילו הכול מתחיל מחדש. השאלה הזו חוזרת שוב ושוב כי נדמה שהתגובה מגיעה משום מקום, אבל האמת עמוקה וברורה הרבה יותר. הגוף לא מגיב סתם. הוא מגיב לפי תכנית פנימית שנבנתה לאורך הזמן. במוח שלנו קיימת מערכת שלמה של תשתיות ניירונית. אלה רשתות של תאי עצב שיוצרות קשרים בין חוויה, תחושה, ריח, מחשבה או צליל

כשחרדה תוקפת זה מרגיש כמו סערה. הגוף מתכווץ, הלב דופק, הנשימה מתקצרת והמחשבות רצות בקצב שקשה לעצור. כל מה שמתחשק באותו רגע הוא להיעלם. לא לחשוב, לא להרגיש, לא להתמודד. זה כמעט אינסטינקט לחפש דרך לברוח מהתחושה, רק לכבות אותה, רק להפסיק את הכאב. אז אנחנו מתחילים לברוח. לפעמים זה דרך תרופות, לפעמים דרך הסתגרות, המנעות או שליטה יתר. זה נראה הגיוני, כי מי רוצה להרגיש ככה עוד יום אחד. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים את האמת, הבריחה לא באמת משחררת. היא רק נותנת אוויר לנשימה הבאה. היא מר

יש משהו מתסכל מאוד בתחושת הידיעה בלי ההקלה. אתם כבר יודעים שזו רק חרדה. למדתם להכיר את התחושות, קראתם מאמרים, שמעתם הסברים, אולי אפילו עברתם תהליך טיפולי. אתם יודעים שאין כאן סכנה אמיתית. אתם יודעים שזה עובר. ובכל זאת, כשהגוף מתחיל לרעוד, הלב דופק, והנשימה נתקעת, כל הידע הזה נעלם ברגע. זו אחת החוויות המתישות ביותר בחרדה. הידיעה השכלית שהכול בסדר, מול תחושת האימה הפיזית שמרגישה אמיתית לגמרי. יש פער בין המוח שמבין לבין הגוף שמרגיש, והפער הזה יוצר תחושת חוסר אונים. הוא גורם לאנש

יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לשנות, באמת רוצים, אבל משהו בפנים עוצר אותנו. זה לא רק הפחד מכישלון, אלא ספק עמוק יותר , ספק ביכולת שלנו להחזיק...

יש שלב בתהליך ההתמודדות עם חרדה, שלב שקט ומסוכן. הוא לא מגיע עם התקף דרמטי או דופק מואץ, אלא בלחישה פנימית. משפט קטן, כמעט לא נשמע, שעובר...

אם אתם סובלים מחרדה, בטח מצאתם את עצמכם חושבים לפעמים" ומה אם זה יישאר ככה לתמיד", "ומה אם שום דבר לא יעזור", "ומה אם אני לא אחזור להיות...

אחת התחושות הקשות ביותר לאדם עם חרדה היא חוסר ודאות. המוח שלנו אוהב לדעת. הוא זקוק לוודאות כדי להרגיש בטוח. אבל החיים עצמם מלאים באי...

יש רגע אחד, אחד בלבד, שהופך את ההתמודדות עם חרדה לקשה פי כמה וזה לא רגע ההתקף עצמו זה הרגע שאחריו כי כשנגמר ההתקף, כשהדופק מתחיל להירגע, כשהנשימה חוזרת לאט לאט שם נכנס פחד אחר פחד שקט יותר פחד מסוכן יותר הפחד מהפעם הבאה זאת לא רק חרדה זו חרדה מהחרדה ההתקף עצמו קשה ככל שיהיה עובר אבל הזיכרון שלו נשאר חרוט עמוק במוח, בגוף, במערכת העצבים והפחד מתי זה יקרה שוב איפה זה יתפוס אותי מה יקרה אם לא אצליח להירגע אם אאבד שליטה אם אחרים יראו אם אקבל התקף באמצע פגישה, בכביש, ליד הילדים הפח

אחד הפחדים הכי מפחידים שאפשר לחוות בזמן התקף חרדה הוא: "מה אם אני משתגע?" זה פחד עמוק, משתק, שיכול להיכנס כמו ברק למחשבה ולהפוך לצונאמי של רגשות.הגוף רועד, הלב דופק מהר, הנשימה כבדה, התחושה היא של איבוד שליטה. ובדיוק שם – במקום שבו מרגישים הכי רחוק משפיות חשוב להבין אמת אחת פשוטה: אם אתם מפחדים להשתגע זה הסימן לשפיותכם. כי אנשים שאכן מאבדים קשר עם המציאות, לא שואלים את עצמם אם הם משתגעים. הם לא בודקים את עצמם. לא מודאגים. העובדה שאתם ערניים, שואלים, מרגישים - זו ההוכחה הברור

רבים מאתנו מכירים את התחושה: אנחנו משקיעים המון בניסיונות להירגע ולהיפטר מהחרדה – מנשימות עמוקות, יוגה ומדיטציה ועד תרופות הרגעה. ולמרות הכול, החרדה חוזרת שוב ושוב. לפעמים היא מופיעה בפתאומיות, מלווה בתחושות גופניות קשות , דופק מואץ, מועקה, סחרחורת או תחושת ניתוק, גם כשאין סיבה נראית לעין. זה מתסכל ומתיש, וקל להרגיש מיואשים , כאילו נתקענו במעגל שאין ממנו יציאה. אז למה באמת החרדה חוזרת, למרות כל מה שאנחנו מנסים? ואיך אפשר לצאת מזה , באמת? החרדה לא סתם חוזרת. היא יושבת על קוד ע

הרבה אנשים שמגיעים אליי אומרים את זה במילים כמעט זהות: "אני לא מצליח לשלוט בזה. החרדה פשוט קופצת עליי, כאילו יש לה חיים משלה." וזה באמת מרגיש, כאילו משהו חיצוני משתלט על הגוף: דופק מואץ, תחושת מחנק, סחרחורת, בלבול, תחושת ניתוק. לפעמים אפילו מחשבה שאולי "אני משתגע", או "הפעם זה באמת לא יעבור". אבל האמת הפשוטה והעמוקה היא זו: החרדה לא נחתה עליכם מבחוץ. היא יצירה פנימית של המוח, הגוף, מערכת העצבים והרגש. וכאן מגיע הרעיון החשוב. אם הצלחתם, גם בלי להתכוון, ליצור חוויה כל כך עוצמתי

אנשים רבים שמגיעים אליי מתארים את אותה חוויה משותפת: "הכול דווקא היה רגוע, הייתי בבית, מוקף באנשים שאני אוהב, לא היה שום דבר מיוחד, ופתאום, בלי אזהרה, בום. התקף חרדה. נשמע מבלבל? בהתחלה זה באמת מבלבל. אם החרדה נועדה להתריע על סכנה, למה היא תוקפת דווקא ברגעים הכי רגועים? האמת היא, שהחרדה לא מופיעה למרות שאתם בטוחים. היא מופיעה בגלל שאתם סוף סוף בטוחים. החרדה היא לא טעות. היא תגובה חכמה. במהלך חיי היום יום, רוב האנשים לומדים להחזיק את עצמם במתח תמידי, להיות בשליטה, להחזיק חזק א

אם אתם מרגישים שאתם "מאבדים את זה", שהגוף שלכם מגיב בצורה קיצונית בלי שליטה, תדעו דבר אחד: אתם לא משתגעים. מה שאתם חווים זה מנגנון טבעי של הגוף, קריאה לעזרה. למה זה מרגיש כל כך קיצוני? תחושת חרדה, דופק מהיר, קושי לנשום, סחרחורת, ניתוק מהמציאות, כאבים בגוף, רעד בידיים, תחושת חנק, הזעת יתר, אלו לא סימנים של שיגעון. אלו תסמינים פיזיים שגוף חווה כשהוא נמצא במצב של סטרס מתמשך או כשהוא מרגיש מאוים. המוח מפרש גירויים יומיומיים כמצבי סכנה, ואז הוא לוחץ על כפתור ה"חירום". זה קורה לפעמ

חרדה היא לא רק מצב רגשי, היא בראש ובראשונה תגובה פיזיולוגית של הגוף. אנשים שחווים חרדה לעיתים קרובות מתארים דופק מהיר, נשימה שטחית, רעד, תחושת מחנק, כבדות בחזה, סחרחורת, חוסר יציבות ולעיתים גם תחושת ניתוק מהסביבה. כאשר זה קורה שוב ושוב, אנשים מתחילים לפחד מהתחושות עצמן, מה שמוביל למעגל מתמשך של חרדה. אבל כדי להבין איך אפשר לשנות את זה, צריך להבין קודם כל למה הגוף מפעיל חרדה מלכתחילה. המערכת האוטומטית במוח שמפעילה חרדה המוח האנושי בנוי לשרוד. אחת המערכות המרכזיות שאחראיות על כ

למה אנחנו חוזרים שוב ושוב על הרגלים, גם אם הם פוגעים בנו? קרה לך פעם שהתעוררת בבוקר עם תחושת לחץ לא מוסברת? שהמחשבות התחילו לרוץ מהר עוד לפני ששטפת פנים? שהלכת לישון מותש, אבל ברגע שכיבית את האור, החרדה התעוררה במקומך? חרדה היא לא רק מצב מנטלי. היא פיזית. היא מתבטאת בדופק מואץ, נשימה שטחית, מתח בשרירים, הזעה, סחרחורת, ולפעמים אפילו ניתוק מהמציאות. היא שוחקת את האנרגיה, גורמת לתשישות, גוזלת שעות שינה יקרות, ולפעמים גם מונעת מאיתנו לצאת מהבית או לעשות דברים שפעם אהבנו. אבל למרו