הקשר הרגשי שנוצר עם החרדה ולמה הוא מרגיש כל כך חזק

יש משהו בחרדה שקשה להסביר במילים. היא לא נכנסת לחיים ברעש גדול. היא לא דופקת בדלת. היא פשוט נוחתת. לפעמים אחרי תקופה מאתגרת, לפעמים אחרי לילה בלי שינה, ולפעמים בלי שום סיבה ברורה. וברגע שהיא שם, משהו עדין ולא ברור הופך להרגל קבוע. פתאום הגוף דרוך, הראש מוצף מחשבות, והיום מסתדר סביב מה שהיא קובעת.

וזה אחד הדברים המבלבלים ביותר. כי אף אחד מאיתנו לא בוחר בחרדה. אף אחד לא מתכנן לחיות בתחושת מתח יומיומית. אף אחד לא רוצה לארגן את היום לפי היכולת לנשום, לישון, לצאת מהבית או להחזיק את עצמנו כדי שלא "נצא משליטה". ובכל זאת, לאט ובשקט נוצר קשר רגשי עמוק בין האדם לבין החרדה. קשר שלא מחפש את טובתנו, אך מתנהג כמו משהו שמנסה לשלוט בכל בחירה.

כמו כל קשר רעיל, הוא עובד על מנגנון אחד מרכזי. הוא משכנע אתכם בלי מילים שאתם זקוקים לו. שהוא מגונן עליכם. שהוא חלק מכם. שהוא הזהות שלכם. הוא מצליח לגרום לכם להאמין שבלעדיו אין לכם יציבות. שבלעדיו משהו רע יקרה. ושאם פתאום הוא ייעלם, לא תהיה לכם דרך להסתדר.

וכאן מתחילה המלכודת הגדולה ביותר של חרדות. כשהגוף מגיב בעוצמה, כשהלב דופק והנשימה מתקצרת, המוח מפרש את זה כאיום אמיתי. מתוך הפחד הזה נוצר הקשר הרגשי. לא קשר של בחירה, אלא קשר של הישרדות. במקום להבין שזו תגובה פיזיולוגית שמופעלת כתוצאה מקוד פנימי, האדם מרגיש כאילו משהו עמוק בו עצמו פגום או חלש. וככל שהתחושה הזאת מתחזקת, כך החרדה מתמקמת עמוק יותר.

הדבר החשוב ביותר להבין הוא שחרדה איננה זהות. היא איננה אופי. היא איננה מי שאתם. חרדה היא תגובה. רצף של אותות ופרשנויות שהמערכת הפנימית מפעילה מתוך הרגל. היא כמו קוד ישן שנכתב מתוך ניסיון להגן עליכם בזמנים מסוימים, אך ממשיך לפעול גם כשאין בכך צורך. הקוד הזה משכפל את עצמו. הוא יוצר זיכרונות תחושתיים חזקים. הוא מקשר בין מקומות, מצבים וריחות לבין הפעם הראשונה שהופיעה תחושת הסכנה. וכך נוצר קשר אוטומטי בין אירוע לבין תגובה גופנית.

ואז, בלי לשים לב, מתרחש משהו עדין אך עמוק. אדם מתחיל להתנהל סביב החרדה. מתכנן את היום לפי הפחד. מצמצם יציאות. מוותר על דברים שאהב. מצמצם חלומות. ממזער סיכונים. וככל שההתנהגות מצטמצמת, החרדה הופכת למעין דמות פנימית שמקבלת החלטות. היא קובעת מה אפשר ומה אי אפשר, ובתוך כל זה הולכת ונמחקת התחושה שיש יכולת פנימית. שיש יציבות. שיש חופש.

אבל הקשר הזה, כמה שהוא נראה חזק, מבוסס על דבר אחד בלבד. הוא מבוסס על האמונה שהחרדה אומרת אמת. על ההרגשה שהיא מגינה עליכם. על זה שאי אפשר בלעדיה. וכשמבינים את המנגנון הזה לעומק, מתרחשת תזוזה. לא תזוזה של מאבק, אלא תזוזה של פקיחת עיניים. כי קשר רעיל מתפרק לא במלחמה, אלא בהבנה מי שולט במי.

הגוף מגיב לחרדה כי הוא למד לזהות מצבים מסוימים כסכנה. זה הכל. וכמו שקוד נכתב, כך אפשר לכתוב קוד חדש. במקום לפרק בכוח את הישן, אפשר לבנות תשתית פנימית חדשה. תשתית של ביטחון. של שליטה פנימית. של הבנה עמוקה. וכשהתשתית החדשה מתחזקת, הקוד הישן מאבד את הכוח. הוא מתפורר מעצמו כי אין לו למה להיאחז.

יש חיים מעבר לחרדה. חיים שלא מתנהלים סביב פחד, אלא סביב חופש. חיים שבהם הגוף לא נמצא בכוננות מתמדת. חיים שבהם הראש לא מתעורר כל לילה כדי לבדוק אם משהו מסוכן. חיים שבהם ההחלטות חוזרות לידיים שלכם. זה לא דמיון רחוק. זו מציאות שאני רואה בכל יום אצל אנשים שהפסיקו לתת לחרדה לנהל את חייהם ובחרו לבנות מבפנים תדר חדש של ביטחון.

וזה אולי הדבר החשוב ביותר. אין צורך להישאר בתוך הקשר הרעיל הזה. אין חובה לחיות במחיר כזה. יש דרך לצאת מזה, והדרך הזאת מתחילה ברגע שבו מבינים שהחרדה אינה חלק מהזהות, אלא תבנית שניתן לשנות. תהליך עמוק ונכון של שינוי תת מודע מאפשר לבנות מחדש את תחושת היציבות, להחזיר את הביטחון ולהתחיל לנשום אחרת.

כשזה קורה, מתחיל תהליך שקט ועמוק שבו הגוף לומד להירגע. המוח לומד להבחין בין מציאות לבין זיכרון. והאדם חוזר בהדרגה לעצמו. לאדם שהיה לפני החרדה, לפני הבהלה, לפני ההתכווצות. אדם שיש בו כוחות ויכולת, גם אם לפעמים שכח את זה.

ומכאן האפשרות הגדולה באמת. להיות חופשי.