לא, אתם לא משתגעים , הגוף שלכם פשוט מבקש שתעזרו לו באמת

אם אתם מרגישים שאתם "מאבדים את זה", שהגוף שלכם מגיב בצורה קיצונית בלי שליטה, תדעו דבר אחד: אתם לא משתגעים. מה שאתם חווים זה מנגנון טבעי של הגוף, קריאה לעזרה.

למה זה מרגיש כל כך קיצוני?

תחושת חרדה, דופק מהיר, קושי לנשום, סחרחורת, ניתוק מהמציאות, כאבים בגוף, רעד בידיים, תחושת חנק, הזעת יתר, אלו לא סימנים של שיגעון. אלו תסמינים פיזיים שגוף חווה כשהוא נמצא במצב של סטרס מתמשך או כשהוא מרגיש מאוים.

המוח מפרש גירויים יומיומיים כמצבי סכנה, ואז הוא לוחץ על כפתור ה"חירום". זה קורה לפעמים בלי סיבה ברורה, או לפחות לא סיבה שאנחנו מודעים לה.

אבל בפנים, מתחת לפני השטח, הגוף זוכר. הוא מזהה דפוס, טריגר, תחושה, מראה, אפילו ריח, ומפעיל את מערכת ההגנה.

וזה בדיוק מה שהיא, הגנה, לא טירוף.

למה הגוף נכנס למצב חירום כשאין באמת סכנה?

כי החרדה היא תוצאה של מערכת חכמה שפשוט יוצאת מאיזון.

לפעמים זו הצטברות של סטרס, עומס רגשי, פחדים, טראומות לא פתורות.לפעמים זו עייפות מתמשכת, שינה לא טובה או חוסר שינה בכלל.לעיתים זו תחושת חוסר שליטה על החיים, על העתיד, או אפילו על עצמך.ולעיתים פשוט נוצר דפוס נוירולוגי של תגובה אוטומטית שלא הספקנו לעצור בזמן.

והגוף? הוא ממשיך לפעול לפי הקוד שקיבל.

איך הגוף מבקש עזרה?

הוא לא שולח מיילים ולא מתקשר. הוא פשוט שולח סימנים:

כאבי בטן, קושי בעיכול.נשימה שטחית או תחושת מחנק.נדודי שינה או יקיצות תכופות.חוסר תיאבון או אכילה רגשית.כאבים שמופיעים ונעלמים.דפיקות לב חזקות בלי סיבה.תחושת חוסר שקט פנימי.

אלו לא מחלות, אלא קריאות.

ומה עונים לו?

כאן בדיוק טמון ההבדל. רוב האנשים שואלים את עצמם: "מה לא בסדר איתי?" אבל השאלה הנכונה היא: "מה הגוף שלי מנסה להגיד לי?"

כשמפסיקים להילחם בתחושות ומתחילים להקשיב, משהו משתנה. הגוף לא צריך לצעוק. החרדה לא צריכה להתפוצץ. המנגנון עובר לאט לאט ממצב חירום, למצב הקשבה, וויסות ותגובה.

אז מה עושים?

קודם כל, מפסיקים להילחם. התגובה האוטומטית שלנו כשאנחנו חווים חרדה היא לרצות להיפטר ממנה, לדכא אותה, לברוח ממנה. אבל ככל שנאבקים בה, כך היא תופסת יותר מקום.

הדרך האמיתית לשינוי מתחילה במקום אחר. היא לא קשורה לשליטה רגעית, אלא להבנה עמוקה של מה שקורה מתחת לפני השטח.

כי חרדה לא נוצרת רק בראש. היא מתבססת על קוד שנכתב עמוק בתוכנו, בתת המודע.

וזה גם המקום שבו מתרחש השחרור האמיתי. לא דרך מאמץ אינסופי לשלוט בתחושות, אלא דרך שינוי השורש שמפעיל אותן.

ולא, זה לא שינוי שדורש שנים. אבל הוא כן דורש גישה אחרת. גישה שמבינה את השפה של הגוף, של המוח, של המנגנון.

הרגע שבו מבינים שהחרדה היא לא מחלה, אלא מערכת שמבקשת עדכון, הוא הרגע שבו מתחיל תהליך של שחרור אמיתי.

למה חשוב להבין את זה?

כי ברגע שמבינים שהחרדה היא לא בעיה נפשית אלא תגובת הגנה ביולוגית, מתפנה מקום לריפוי אמיתי. ברגע שמפסיקים לפחד מהתחושות, הן מתחילות להיעלם. וברגע שמתחילים לעזור לגוף במקום להילחם בו, החוסן נבנה מחדש.